ארכיון הרשומות עם התג "IWS"

כמידי שנה, חוגגים בסקוטלנד ובעולם כולו את יום הולדתו של המשורר הלאומי רוברט ברנס (Robert Burns), את פועלו, את שירתו ובעיקר (אם יורשה לי לומר…) את חיבתו הרבה לוויסקי – בחג שנקרא ברנס סאפר (Burns Supper).

רוברט ברנס | Robert Burns

ברנס נולד ב- 25 בינואר 1759  בכפר אלוואי שבסקוטלנד.
הוא היה ידוע באהבתו לשלושה דברים עיקריים – שירה, נשים ו- וויסקי. ללא ספק שלוש מהנאות החיים הגדולות…

ילדו הראשון (מתוך עשרה!) נולד לו מהמשרתת של אמו, עימה ניהל רומן, עוד אחד מיני רבים… בשנת 1788 התחתן עם ג'ין ארמור, להם נולדו תשעה ילדים, רק שלושה מהם הגיעו לבגרות.רוברט ברנס נחשב כמי שהעלה את הוויסקי הסקוטי על המפה והכניס אותו לתודעת הציבור ע"י שירי הלל למשקה הנפלא.

הוא לא אהב לשתות לבד, והדבר היפה הוא שהוא לא שתה כדי להטביע את יגונו בכוס. הוא שתה כדי לחוות את שמחת החיים, הדברים הקטנים והפשוטים שעושים לך טוב על הלב וברגע שאתה שותה קצת וויסקי הם פתאום מורגשים הרבה יותר. והדבר החשוב הוא שתמיד, תמיד הוא שתה עם חברים.בשירתו ובעיקר באורח חייו, הוא יצר והתווה את המושג "שתיה חברתית", צריכת אלכוהול שיש בה גם גוון תרבותי-רוחני.אך יש גם אבסורד – והוא שעבודתו האחרונה הייתה דווקא פקיד מכס – מי שאמור היה לתפוס את יצרני הוויסקים הלא חוקיים ולגבות מהם מיסים, ושנואם ואויבם המר של אלו. אך יש שאומרים שעבודה זו רק עזרה לו "להתקרב לצלחת" עוד, להכיר אנשים בתעשייה וחשוב מכל – להשיג בקלות הרבה וויסקי.

האגיס - Haggis

חגיגות ברנס סאפר הפכו לחג סקוטי לאומי, מסורת שנחגגת כנראה כבר למעלה מ- 200 שנה. בחגיגות מוקראות יצירותיו של ברנס, רוקדים בחצאיות סקוטיות אל תוך הלילה, שותים הרבה וויסקי ואוכלים מאכלים סקוטים מסורתיים, העיקרי שבהם הוא ההאגיס (Haggis) שהוא מעיים ממולאים בחלקים פנימיים טחונים של בשר וכבש. כן, זה בסדר אם עיוותתם את פרצופכם – זה קורה לרוב האנשים, אבל כנראה שאחרי כל-כך הרבה וויסקי אף אחד כבר לא שם לב מה הוא אוכל. האמת – שזה די טעים!

בישראל עורך מידי שנה מועדון הוויסקי הישראלי את החגיגות ומאות אנשים מתקבצים לשמוע, לשתות, לטעום ולהנות.
השנה, כמו בשנה שעברה, נערכו החגיגות בבית אנדרומדה ביפו בחסות חברת IBBLS, יבואנית המותג ג'וני ווקר ועוד מותגי וויסקים נוספים.

זה הכי קרוב לדבר האמיתי שאפשר לקבל בארץ – נגן חמת חלילים סקוטית בכניסה, לבוש בחצאית המסורתית, וויסקי, ארוחה טובה והרצאה מעניינת.
באירוע השנה גם הושק המותג ג'וני ווקר דאבל בלאק (Johnnie Walker Double Black) בארץ – גרסא מעושנת יותר של הבלנד המוכר בלאק לייבל. לטעמי הוא יותר טוב מהבלאק לייבל כי אני אוהב עשן בוויסקי שלי.

ברנס סאפר 2011, מועדון הוויסקי הישראלי

ברנס סאפר 2011, מועדון הוויסקי הישראלי

רוברט ברנס מת בגיל 37 בגלל בעיות בריאותיות שנגרמו לו בילדותו הלא קלה, אך הוא הספיק בשנותיו הקצרות להנחיל מורשת ענקית!

אז חברים – נרים כוסית לרוברט ברנס, למשקה המופלא הזה ולחייכם!

(והנה אני שוב פעם יושב לבד ושותה…)

לקריאה נוספת:
שני מאמרים נחמדים על רוברט ברנס וחגיגות הברנס סאפר.
http://www.whiskyclub.co.il/ArticlesItem.asp?cc=010402&id=187, מתוך אתר whiskyclub.co.il
http://www.iws.co.il/whisky/burns2010/01.htm, מתוך אתר מועדון הוויסקי הישראלי

בימים אלו הושקה החבית השלישית של מועדון הוויסקי הישראלי, המשלימה את הסידרה הראשונה של שלושה בקבוקים.

וויסקי של מועדון הוויסקי הישראלי

הסידרה של שלושת הבקבוקים

בתור חובב וויסקי חיכיתי כבר בקוצר רוח לוויסקי הזה ולא רק בגלל שהוא הרבה יותר טוב מקודמיו בסידרה אלא גם משום שזה הדבר הכי קרוב (בינתיים) לוויסקי ישראלי.

על פרויקט החביות עומל מועדון הוויסקי הישראלי בראשותו של יונתן ישי כשהרעיון הוא להביא חביות צעירות מסקוטלנד וליישן אותן בארץ, כך שלמעשה זהו וויסקי שזוקק בסקוטלנד, באי אראן (Arran), יובא לארץ בעודו בחבית ויושן בארץ הקודש.
הפרויקט למעשה מאפשר הצצה לשלב הכי מעניין וכנראה גם הכי משמעותי בייצור הוויסקי – היישון. כאן, מקרוב, בישראל – אפשר לבדוק, לאפיין ואולי גם ללמוד לקראת העתיד לבוא, אולי יום אחד – מזקקת וויסקי ישראלית. ללא ספק חלום.

קשה מאוד לומר אם האויר הישראלי או אולי האוירה כאן השפיעו באופן ייחודי או שונה מאלו שבסקוטלנד על הוויסקי אבל מה שבטוח הוא, שההשפעה של תהליך היישון, השוני בין מקום למקום – הן באויר, הלחות, הטמפרטורה – משפיעים עליו באופן ניכר.
לשם השוואה ניקח את שלושת הבקבוקים בסידרה הנוכחית, שזוקקו שלושתם באי אראן שבסקוטלנד, יובאו לארץ ויושנו בשלושה מקומות שונים: טבריה, ירושלים ושפלת יהודה. הבדלי הצבע ניכרים בגלל תקופות היישון השונות, אולם ניכרים גם הבדלים בטעמים בין הבקבוקים השונים, מה שמוכיח כי למקום האיחסון של החבית במהלך היישון השפעה רבה ומכרעת על המוצר הסופי.

וויסקי של מועדון הוויסקי הישראלי

הבדלי הצבע בין הבקבוקים ניכרים

הוויסקי הנוכחי, השלישי בסידרה, כבר מרגיש בוגר הרבה יותר משני קודמיו ואולי אף מרגיש בוגר יותר מגילו, חמש וחצי שנים.

רשמי טעימה:
ריח: מתקתק, ריחות וניל וקרמל מורגשים. אניס עדין ביותר.
טעם: גוף בינוני, טעמי וניל, קרמל ודגנים בולטים, מליחות מעקצצת רכה ונעימה מורגשת בחיך.
פיניש: טעמי קקאו/שוקולד, מאוזן מאוד, לא ארוך מדי אך מורגש היטב.
כללי: וויסקי מומלץ הן לחובבי וויסקי והן לאספנים. וויסקי טוב עם ערך מוסף.

עוד חבית אחת מאותה סידרה נחה לה אי שם במרכז הארץ (טעמתי ממנה והוויסקי עושה רושם טוב) ועוד שתי חביות שיובאו מאוחר יותר ממתינות להן במערה המדהימה של יקבי בנימינה ליד בת שלמה.
נותר רק לברך את יונתן ישי ואת מועדון הוויסקי על הפרוייקט המדהים והמבורך הזה ועל לידתו של הבקבוק החדש ולהמתין לוויסקים הבאים בקוצר רוח… לחיים!

אל הבקבוק הזה התוודעתי בערב טעימות של מועדון הוויסקי הישראלי.

המועדון נוהג לארגן ערבי טעימות בשיתוף עם יבואני האלכוהול המובילים בערך מדי חודש ואני לרוב נלהב להצטרף, בעיקר לאור העובדה שאין לנו יותר מדי אירועי וויסקי בארץ וגם בגלל שאני פשוט לא יכול לוותר על ערב טעימות איכותי המשלב הרצאה טובה ואוכל משובח.

הפעם היה זה ערב טעימות של וויסקים במרתף של חנות "סוד היין" בתל-אביב, שבבעלות חברת שקד – הטעימות היו של כמה וויסקים מבית מזקקת  Glenrothes.

הוויסקים היו נחמדים אבל לקראת סוף האירוע מישהו זרק את השם Black Bottle לאויר ונראה היה שכמעט כולם מבינים בבירור על מה מדובר.

אז אני מודה – לא היה לי שמץ של מושג מה זה!Black Bottle

שאלתי בדרך החוצה כמה עולה בקבוק וכשנאמר לי שזה 130 ₪ קצת ירדה ההתלהבות… עוד בלאק לייבל… חשבתי לעצמי (במקרה השם דומה).

לא שאני שם לב יותר מדי למחיר, אבל לרוב זה בגלל שהטעם שלי נוטה לוויסקים יקרים יחסית והתרגלתי פשוט לא לשים לב לכך.

בסופו של דבר צריך לטעום כל מוצר ולתת לו להביע את עצמו, אבל עדיין – מחיר כל-כך נמוך מדליק נורה אדומה.

אז זהו – שלא!

כיאה לתולעת מידע כמוני, התחלתי לפשפש.
אני לא אעזוב את זה עד שאדע לא רק מי מייצר את הוויסקי, מאיפה הוא בא ומה הקטע שלו, אלא גם מה היה אוהב לאכול לארוחות הצהריים של ימי שני.

הסתבר שזהו בלנד המורכב מכל המאלטים מהאי Islay (30%) ושל גריין וויסקי (70%), והמאלט העיקרי בו הוא ממזקקת Bunnahabhain – מאלט עדין ביותר עם רמת עשן נמוכה מאוד (אולי הכי פחות מעושן באי), לטעמי – בסיס מצויין לבלנד הנשען על האי Islay בגלל העדינות שלו.

מקור השם הוא מהבקבוק השחור שפעם היה נהוג למכור בו את הוויסקי הזה עד למלחמת העולם הראשונה, בה נאסר להמשיך ולייבא את הבקבוקים השחורים שיוצרו בגרמניה וכך החלו לשווק את הוויסקי בבקבוקים ירוקים.

הראשון לערבב את הוויסקי היה גורדון גרהאם בעיר אברדין, אם כי הוויסקי עבר תהפוכות רבות עד שהגיע למה שהוא היום.

לא אלאה אתכם יותר מדי בפרטים…

כיאה לוויסקי המבוסס על האי Islay הוא מציע ארומות עדינות ביותר של עשן (כבול) בשילוב מתיקות של דבש וטופי.
הטעם כבר לוקח אותך לתוך האי – למרות שהוא ממש עדין ורך, טעם הכבול מורגש מיד וכמוהו גם מליחות עדינה, אם כי גם מתיקות קלילה ונעימה.
סיומת טיפ-טיפה עוקצנית ופיניש יודי הופכים את הוויסקי הזה למומלץ מאוד עבור אוהבי העשן אך גם אפשרי ביותר למי שלא אוהב טעם של מדורה בפה.

אבל הדבר הכי חשוב – הוויסקי הזה הוא ה-דבר ה-כי מש-תלם ששתיתי מימי!

עד היום זה הוויסקי הכי VFM* שטעמתי מימי והמחיר שלו ממש מטעה.

התמורה עבור המחיר היא מדהימה, וויסקי מומלץ, קל לשתייה, אם כי לא לכולם – לאלו שלא מתחברים לטעם המעושן, עדיף ללכת על משהו אחר.


* Value For Money