הארכיון של ינואר, 2012

אין מישהו שלא מכיר את רוב הוויסקים של גלנפידיך. לי לפחות כבר יצא לטעום את כולם באירוע הזה, שכלל את כל הוויסקים מ- 12 שנה ועד 30, ואת ה- 19 החדש יש לי בבית.

אבל כשיבואנית המותג, חברת הכרם, הזמינה אותנו לסדנאת גלנפידיך עם שגריר גלנפידיך איאן מילר (Ian Millar) לכבוד חגיגות שנת ה- 125 למזקקה, לא יכלתי לסרב. לא כל יום מגיע לארץ מישהו כמו איאן מילר.

Ian Millar, Glenfiddich

איאן מילר, שגריר גלנפידיך

האירוח, כיאה לחברת הכרם, היה מאורגן להפליא: קבלת פנים עם מזנון מפנק, ג'ין & טוניק בחצר ואוירה רגועה של צהריים מאוחרות.

ההדרכה עצמה הייתה מאוד קלילה, בעיקר בזכות הבדיחות של מר מילר שנזרקו לאויר כמעט כל משפט.

לפני כל טעימה ביקש מילר להחזיק ביד את הכוס הבאה שנטעם, בכדי לחמם אותה קצת ולהעלות את הארומות והטעמים מהוויסקי וגם בגלל ש"כוס שעל השולחן היא של כולם והראשון שלוקח אותה ליד היא שלו".

המצגת שהוכנה ע"י המזקקה היתה אחת הטובות ביותר שראיתי – גרפיקה מדהימה, שילוב בין צילומים לאיורים והנפשות מדהימות!
בהדרכה עצמה הוא דיבר על הרבה מאוד דברים: על זה שהצבע בוויסקי לא אומר הרבה כי לעיתים מוסיפים קרמל (בגלנפידיך לפחות), על זה שחלק ניכר מהטעם של הוויסקי נקבע במהלך התסיסה הן ע"י השמרים והן ע"י חומרי הגלם ששימשו להכנת התירוש, בעוד הצבע נוצר במהלך תקופת היישון בחביות עץ אלון.
על המעבר מחביות שרי לחביות אקס-בורבון אמריקאיות בעיקר בגלל המחיר, שנובע מהדעיכה בשתיית שרי בעולם כולו – דבר שמייקר את חביות השרי, ובשל העובדה שבורבון חייבים ליישן בחביות עץ אלון אמריקאיות חדשות בעוד הסקוטים מעדיפים חביות שכבר יושן בהן משהו לפני בכדי להעניק עוד טעמים ייחודיים לוויסקי שלהם – דבר שמסתדר מצויין לשני הצדדים. (90% מהחביות שבשימוש היום בסקוטלנד הן חביות ששימשו בתעשיית הבורבון) ועוד ועוד…

טעימות גלנפידיך

טעימות גלנפידיך

ו… גם טעמנו וויסקי!
הנה כמה מהדברים שהועלו לגבי הטעימות:

גלנפידיך 14: היצירה הראשונה של המאסטר דיסטילר החדש של המזקקה. עובר פיניש של ארבעה שבועות בחביות עץ אלון אמריקאי חדשות ועוד שישה שבועות בחביות עץ אלון צרפתי חדשות, מה שמעניק הרבה מאוד מתיקות לוויסקי.

ההבדל היחיד (והמשמעותי) בין גלנפידיך 12, גלנפידיך 18 וה- גלנפידיך 30 (שלא טעמנו כאן) הוא בשנות היישון הנוספות. החביות שמתמשים בהן בשלושת הגרסאות הללו הן אותן החביות בדיוק: 30% חביות עץ אלון אמריקאיות ו- 70% חביות עץ אלון אירופאי. ב- 18 מורגש יובש נוסף וטעמי אגס משמעותיים יותר מאשר ב- 12.

גלנפידיך 15, שהוא לדעתי המעניין ביותר וגם הטעים ביותר מבית גלנפידיך, מיושן בשיטת סולרה בחביות אלון אירופאי. בשיטה זו, שמגיעה מעולם השרי, הוויסקי מאוחסן בשלוש קומות של חביות כשבכל תאריך ביקבוק, מועבר וויסקי מהקומה התחתונה לארבעה חודשים לחביות אלון אמריקאי חדשות להוספת מתיקות ואז למיכלי עץ גדולים לתקופת חיתון של עוד שלושה חודשים ולביקבוק.
את הקומה התחתונה של החביות ממלאים מוויסקי מהקומה שמעליו, שממולאת גם היא מהקומה שמעליה (הגבוהה ביותר), שזו – ממולאת בוויסקי חדש שזוקק זה עתה.
השיטה, שהחלו להשתמש בה במזקקה בשנת 1997, מאפשרת לשמור על עקביות בטעם של הוויסקי ומוציאה וויסקי מורכב ומעניין מאוד.

גלנפידיך 21: מקבל פיניש בחביות ששימשו במשך שישה חודשים ליישון רום קובני לפני-כן. את הרום מביאה המזקקה מקובה במיכלים גדולים והם ממלאים את החביות בסקוטלנד.
לגבי עניין הפינישים: לרוב הם מופיעים ללא ציון גיל, עקב חוסר בחביות ישנות. השיטה הזו מאפשרת להוסיף טעם מיוחד לוויסקי בתקופה קצרה יחסית וליצור וויסקי צעיר ומורכב מאוד.
השיטה הזו מעוררת מחלוקות רבות בקרב אנשי הוויסקי בעולם אבל דבר אחד בטוח – היא מוציאה הרבה מאוד וויסקים מעניינים וטובים.

glenfiddich 19 - age of discovery

גלנפידיך 19

וההפתעה של הערב היא טעימת הגלנפידיך 19, Age of Discovery, מהדורה שהוציאה גלנפידיך לכבוד מגלי הארצות שהיו אחראיים להפצת הוויסקי בעולם. הוויסקי מיושן בחביות יין מדרה מפורטוגל לאורך כל תקופת היישון. הוא אמור לנחות בארץ בסביבות אמצע מרץ.

את רשמי הטעימה אני מביא מבקבוק שיש לי בבית:
ריח: פירות יבשים, מתובל, ריח מתקתק מאוד.
טעם: מאוד מאוזן, מתוק ועדין (לטעמי עדין מדי), שילוב טוב של מתיקות וחריפות עדינה ביותר. טעמי פירות יבשים.
פיניש: שוב – מתוק. פיניש ונילי מאוד.
כללי: וויסקי טוב אך עם זאת קצת מאכזב בגלל העדינות היתרה שלו (ולמחיר). מאוד מתוק.

בסך הכל היה כיף מאוד, מילר עצמו הוא אדם נחמד ומצחיק ורואים שהוא כבר משופשף בכל מה שקשור להעברת סדנאות והדרכות וויסקי.

Slainte!

כמידי שנה, חוגגים בסקוטלנד ובעולם כולו את יום הולדתו של המשורר הלאומי רוברט ברנס (Robert Burns), את פועלו, את שירתו ובעיקר (אם יורשה לי לומר…) את חיבתו הרבה לוויסקי – בחג שנקרא ברנס סאפר (Burns Supper).

רוברט ברנס | Robert Burns

ברנס נולד ב- 25 בינואר 1759  בכפר אלוואי שבסקוטלנד.
הוא היה ידוע באהבתו לשלושה דברים עיקריים – שירה, נשים ו- וויסקי. ללא ספק שלוש מהנאות החיים הגדולות…

ילדו הראשון (מתוך עשרה!) נולד לו מהמשרתת של אמו, עימה ניהל רומן, עוד אחד מיני רבים… בשנת 1788 התחתן עם ג'ין ארמור, להם נולדו תשעה ילדים, רק שלושה מהם הגיעו לבגרות.רוברט ברנס נחשב כמי שהעלה את הוויסקי הסקוטי על המפה והכניס אותו לתודעת הציבור ע"י שירי הלל למשקה הנפלא.

הוא לא אהב לשתות לבד, והדבר היפה הוא שהוא לא שתה כדי להטביע את יגונו בכוס. הוא שתה כדי לחוות את שמחת החיים, הדברים הקטנים והפשוטים שעושים לך טוב על הלב וברגע שאתה שותה קצת וויסקי הם פתאום מורגשים הרבה יותר. והדבר החשוב הוא שתמיד, תמיד הוא שתה עם חברים.בשירתו ובעיקר באורח חייו, הוא יצר והתווה את המושג "שתיה חברתית", צריכת אלכוהול שיש בה גם גוון תרבותי-רוחני.אך יש גם אבסורד – והוא שעבודתו האחרונה הייתה דווקא פקיד מכס – מי שאמור היה לתפוס את יצרני הוויסקים הלא חוקיים ולגבות מהם מיסים, ושנואם ואויבם המר של אלו. אך יש שאומרים שעבודה זו רק עזרה לו "להתקרב לצלחת" עוד, להכיר אנשים בתעשייה וחשוב מכל – להשיג בקלות הרבה וויסקי.

האגיס - Haggis

חגיגות ברנס סאפר הפכו לחג סקוטי לאומי, מסורת שנחגגת כנראה כבר למעלה מ- 200 שנה. בחגיגות מוקראות יצירותיו של ברנס, רוקדים בחצאיות סקוטיות אל תוך הלילה, שותים הרבה וויסקי ואוכלים מאכלים סקוטים מסורתיים, העיקרי שבהם הוא ההאגיס (Haggis) שהוא מעיים ממולאים בחלקים פנימיים טחונים של בשר וכבש. כן, זה בסדר אם עיוותתם את פרצופכם – זה קורה לרוב האנשים, אבל כנראה שאחרי כל-כך הרבה וויסקי אף אחד כבר לא שם לב מה הוא אוכל. האמת – שזה די טעים!

בישראל עורך מידי שנה מועדון הוויסקי הישראלי את החגיגות ומאות אנשים מתקבצים לשמוע, לשתות, לטעום ולהנות.
השנה, כמו בשנה שעברה, נערכו החגיגות בבית אנדרומדה ביפו בחסות חברת IBBLS, יבואנית המותג ג'וני ווקר ועוד מותגי וויסקים נוספים.

זה הכי קרוב לדבר האמיתי שאפשר לקבל בארץ – נגן חמת חלילים סקוטית בכניסה, לבוש בחצאית המסורתית, וויסקי, ארוחה טובה והרצאה מעניינת.
באירוע השנה גם הושק המותג ג'וני ווקר דאבל בלאק (Johnnie Walker Double Black) בארץ – גרסא מעושנת יותר של הבלנד המוכר בלאק לייבל. לטעמי הוא יותר טוב מהבלאק לייבל כי אני אוהב עשן בוויסקי שלי.

ברנס סאפר 2011, מועדון הוויסקי הישראלי

ברנס סאפר 2011, מועדון הוויסקי הישראלי

רוברט ברנס מת בגיל 37 בגלל בעיות בריאותיות שנגרמו לו בילדותו הלא קלה, אך הוא הספיק בשנותיו הקצרות להנחיל מורשת ענקית!

אז חברים – נרים כוסית לרוברט ברנס, למשקה המופלא הזה ולחייכם!

(והנה אני שוב פעם יושב לבד ושותה…)

לקריאה נוספת:
שני מאמרים נחמדים על רוברט ברנס וחגיגות הברנס סאפר.
http://www.whiskyclub.co.il/ArticlesItem.asp?cc=010402&id=187, מתוך אתר whiskyclub.co.il
http://www.iws.co.il/whisky/burns2010/01.htm, מתוך אתר מועדון הוויסקי הישראלי

השבוע נסקור בקצרה עוד וויסקי מעניין מבית דיאג'יו, גם הוא אחד המרכיבים בבלנדים של ג'וני ווקר והוא גם המאלט המרכזי במותג היוקרה שלהם, הבלו לייבל.

המזקקה, שהיא כיום הקטנה ביותר שבבעלות תאגיד הענק דיאג'יו (Diageo) עם נפח ייצור מקסימלי של 450,000 ליטרים של וויסקי בשנה, מתחילה את דרכה בשנת 1845.

באותה שנה מקים ג'ון באג' את המזקקה בשם "לוכנאגר החדשה" על גדתו הדרומית של נהר די (River Dee) שבמזרח ההיי-לנדס. השם קיבל את המילה "חדשה" בגלל שארבע שנים קודם לכן, נסגרה מזקקה בשם "לוכנאגר" שהיתה ממוקמת ליד ההר הסמוך בעל אותו שם.

אז למה "רויאל" ומה הקשר לבית המלוכה?
שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1848, רוכשת משפחת המלוכה אחוזה בסמוך למזקקה. ג'ון באג' מחליט להזמין את המלכה והנסיך אלברט לטעום את הוויסקי שלו ושולח להם מכתב.
המלכה, שמקבלת את הזמנתו של באג', מגיעה לטעום את הוויסקי, רואה כי טוב ומעניקה למזקקה את התואר המלכותי. משנה זו נקראת המזקקה "רויאל לוכנאגר".
Royal Lochnagar

שני דודי זיקוק, מזקקת רויאל לוכנאגר

כיום המזקקה היא עדיין בין המסורתיות ביותר בסקוטלנד.
מאש של 9 שעות נעשה במיכלים פתוחים עשויים עץ בני 5.4 טון כ"א. התסיסה נעשית בשני מיכלי עץ מסורתיים. התסיסה הארוכה (126 שעות) מעניקה לוויסקי את אופיו העדין והמיוחד.
במזקקה זוג דודי זיקוק, הראשון לזיקוק התירוש והוא בנפח 7000 ליטר והשני לזיקוק הספיריט בעל 5500 ליטר.

רוב החביות נשלחות ליישון במחסני הענק של חברת דיאג'יו ורק חלקן מיושנות במחסן החביות היחיד שקיים במזקקה.

שני מותגים מבוקבקים באופן קבוע: המותג בן 12 שנה ומותג קצת פחות נפוץ שנקרא "סלקטד ריזרב".

חוץ מהם, יוצאים מדי פעם מהדורות קטנות יותר ומעניינות יותר.

Royal Lochnagar 12
רויאל לוכנאגר 12

רויאל לוכנאגר 12

רשמי טעימה:
ריח: מתקתק של טופי ודבש, בשילוב ארומות של עץ.
טעם: מאוד מורכב, שילוב של טעמי קרמל מתקתקים ופלפל חרפרף. טעם אניס עדין מלווה את הגרון יחד עם טעם עשן  כבולי עדין ביותר.
פיניש: יבש ומעושן קלות, טעם ונילי חזק.
כללי: וויסקי עדין ומאוד מורכב בעל קשת טעמים רחבה.

וויסקי נחמד מאוד ברמת מחיר סבירה ביותר.

השעה 16:27. היכל נוקיה מתחיל להתמלא באנשים צמאים לקצת בירה קרירה – והייתה. הייתה הרבה כזאת!

המציגים בתערוכה היו כל יצרני הבירות המקומיות ויבואני הבירות הגדולות. כמובן שאת העניין, כמו כל שנה בתערוכה, ריכזו היצרנים המקומיים (בירות הבוטיק) – כי זו הפכה לבמה המרכזית שלהם מדי שנה ולהזדמנות להראות את תוצרתם ולהרשים את הקהל המקצועי מהתחום (ביום הראשון של התערוכה) ואת הקהל הרחב (ביום השני).

מעבר לדוכנים של בירות היו גם כמה דוכנים נוספים של מוצרים הקשורים לבירות, כמו דוכן מרצ'נדייז של Beer & Beyond, דוכן חומרי גלם של Best Maltz הגרמנית, דוכן מתקני מזיגה ועוד דוכן מצחיק של גאדג'ט – כיסוי לאייפון שהוא גם פותחן בירה…

ספר מותגי הבירה בישראל 2011
ספר מותגי הבירה בישראל 2011

אז מעבר לבירות, כמו שאמרתי, לא היה הרבה אבל בכל זאת משהו קטן – הספר מותגי הבירה בישראל 2011, של שחר הרץ – ספר שלפי דעתי הוא חובה לכל חובב בירה, מרכז את כל מותגי הבירה שאפשר להשיג בארץ, מיובאים ומקומיים – ולמרות שכבר ישנם כמה עידכונים ושינויים, במחיר הסימלי שלו הוא באמת מומלץ. מקווה שתצא בקרוב מהדורת 2012 עדכנית…
ו… נעבור לבירה!
הנה כמה בירות בוטיק ישראליות שלפי דעתי ראויות לציון:

נתחיל מהאחת והיחידה, סלרה סמוקד סטאוט (Salara Smoked Stout) – כל פעם מחדש תענוג לשתות את הבירה הזו, הסטאוט הטובה ביותר שקיימת על המדפים בארץ, מאוזנת להפליא. טעמי הקפה והשוקולד המריר משתלבים עם טעמי העשן העדינים. פשוט בירה מדהימה!
ראוי לציין גם את הדארק ביטר של סלרה, עוד בירה טובה ממבשלה נהדרת!

רק חבל שאי אפשר להשיג אותן ביותר מקומות בארץ… אבל הן בהחלט שוות נסיעה לקיבוץ גניגר!

אלכסנדר גרין – בירה בסגנון IPA הכי טובה ששתיתי בארץ, פשוט הדוגמא המוצלחת לאיך צריך להשתמש בכשות – שילוב מדהים בין הביטרינג לארומה שהצמח הזה מסוגל לספק לבירה! פירותית ומרירה בדיוק במידה הנכונה.

פאבו טריפל – בירה חורפית כבדה וחזקה (9% אלכוהול) עם ניחוחות כשות מדהימים. לא מתאימה לכל אחד בגלל אחוז האלכוהול הגבוה.

בעליית הגגצמד האחים רוזנבלט מהבלוג "בעליית הגג" הציגו בחלק של המבשלות הביתיות את תוצרתם וכמו תמיד, הפתיעו במקוריות (ספק ניסויים) שלהם. טעמתי שתיים מהבירות שלהם ונהנתי מאוד.
הראשונה – בירת מרווה, שהיא ניסיון (מוצלח, הייתי אומר) להחליף חלק מכמות הכשות בבישול הבירה בצמח המרווה. המרירות בבירה מתקבלת גם מהצמח – מעניין וטעים!
השנייה – נסיון לשחזר בירה של מבשלת טרומן ממתכון משנת 1883, שהוא בעצם אחת ה- IPA הראשונות שיוצרו ובאמת ממחיש את השינויים שחלו על הסיגנון עם השנים וההבדלים בין ה IPA האמריקאיות לאנגליות. נסיון מעניין והבירה ממש מוצלחת לטעמי. מתוקה יותר מ IPA שאנחנו רגילים לשתות ובעלת טעמים פירותיים מודגשים מאוד.

מבשלת העץ הבודדהמבשלה הציגה שתי בירות, המעניינת מבינהן היא בירת התמר והרימון אשר מותססת בשלושה שלבים, הראשון היא תסיסה בתוספת סילאן, השני היא תסיסה בתוספת מיץ רימון ובשלב השלישי הבירה מותססת באופן סופי בכדי לאזן את כל הטעמים יחד. יש לה טעם שונה וייחודי מרוב הבירות המוכרות והיא מעניינת מאוד.

אייסיס IPA – מבין מבחר הבירות של אייסיס (Isis) הכי התחברתי ל- IPA, בירה מרירה וטובה.

מבשלת הגליל, פמפקין אייל – בירה סתוית עונתית שבושלה במיוחד לתערוכה, מתוקה כמו עוגה ומתובלת מאוד.

ג'קס ווינטר אייל, מבשלת שפירא– בירה שהושקה בתערוכה ואשר יושנה עם שבבי עץ שהושרו קודם לכן בוויסקי ג'ק דניאל'ס. הייתי יכול להישבע שהרגשתי את הוויסקי אבל נראה לי שזה בגלל שאמרו לי קודם לכן איך הבירה מיוצרת… בלי שום קשר הבירה בעלת גוף כבד ובעלת טעמים מאוד מיוחדים, הוויסקי קצת מורגש למרות שקשה לייחס את הטעם הזה ישירות לוויסקי. ללא ספק הדבר הכי מעניין שטעמתי בתערוכה כחובב וויסקי.

מבשלת לול – מבשלה ביתית שהציגה דוכן במתחם המבשלות הביתיות בתערוכה. שתי בירות נמזגו: סטאוט, שהיתה מצויינת לדעתי, עם ניחוחות קרמל ובירת חיטה מתובלת בפילפל המעקצץ טיפה את הלשון. בהחלט ראויה לציון!

תערוכת Beers 2012

סלרה, פאבו, שפירא. תערוכת Beers 2012

הייתה תערוכה מצויינת, המשך מצויין למסורת ואירוע נחמד לחובבי הבירה בארץ.

להתראות בשנה הבאה.

מסורת זה דבר נחמד, ובגלל זה – החלטתי להתחיל אחת… כל שבוע אני אביא את "הלגימה השבועית", טעימת וויסקי מעניין או אחד כזה שלפי דעתי שווה לפחות לגימה.
אני אשתדל לרוב להביא וויסקים נגישים, גם מבחינת יבוא לארץ, אבל גם מבחינת המחיר – כאלו שרוב האנשים יכולים להרשות לעצמם…

בחרתי לפתוח את המסורת עם לגימה של וויסקי מתקתק ועדין, לכבוד השנה החדשה שנכנסה – קליינליש 14 (Clynelish 14yo).
הוויסקי מגיע ממזקקה שממוקמת ליד העיר ברורה (Brora), אשר נמצאת לחופי צפון ההיילנד הסקוטיים.

Clynelish Distillery

מזקקת קליינליש

 

המזקקה החליפה במהלך השנים הרבה ידיים, עד שבשנת 1916 רוכש את המזקקה תאגיד ג'ון ווקר ובניו, שלימים יירכש ע"י תאגיד האלכוהול דיאג'יו, הבעלים של המזקקה כיום.
בשנת 1967 נבנית המזקקה במקומה הנוכחי, בסמוך למזקקה הישנה, אשר שמה שונה ל- "מזקקת ברורה" ואשר המשיכה לייצר וויסקי מעושן מאוד, בכדי לגבות על המחסור בוויסקים מעושנים מהאי איילה, מחסור שנגרם בגלל הבצורת שפקדה את האי באותה תקופה. בשנים אלו היה הוויסקי שיוצר במזקקת ברורה אחד המרכיבים העיקריים בבלנד Johnnie Walker Gold Label.
המזקקה הישנה המשיכה לפעול ולייצר וויסקי מעושן עד שנת 1983 שבה נסגרה.

עד סוף שנות ה- 90 של המאה הקודמת כמעט שאי אפשר היה להשיג את הוויסקי של המזקקה משום שרוב התוצרת היתה מועברת לבנדרים לערבוב.
בשנת 2002 הושק מותג ה- 14 שנה של המזקקה וכעת הוא ניתן להשגה באופן שוטף. גם לארץ הוא מיובא.

קליינליש 14 Clynelishהמותג בן 14 שנה של קליינליש הוא אחד הוויסקים האהובים עלי.
איזון מופלא של מתקתקות עם נגיעות קלות של עשן ולימון. חריפות קלילה מלווה פיניש ארוך ומורכב. פשוט חוויה!

רשמי טעימה:
ריח: טיפה חריף, ריחות לתת, לימון ועשן קל ניכרים.
טעם: מתיקות בשילוב של עשן עדין ביותר עם נגיעות לימון ומלון. מחליק היטב בגרון.
פיניש: מאוזן להפליא, פיניש ארוך, טיפה עוקץ (ממש טיפה) עם קצת טעמי פירות.
כללי: וויסקי שמשלב מתיקות עם נגיעות עשן ולימון. חוויה לחיך.

 

בקיצור – יופי של לגימה להתחיל איתה את השנה!
וויסקי טוב, מחיר טוב והכי חשוב – ראש טוב. (אבל שתו באחריות!)

שתהיה שנה טובה!